מה אם הייתי אומר לכם/ן שיום כיפור, "היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי", קשור ישירות לטקסים של שילוח שדים, דם ונפילה מצוק במדבר? ומה אם גילוי זה מערער את כל מה שסיפרו לכם/ן על "יום המחילה והסליחה"? בפרק הזה אנחנו מתבוננים מחדש במקורות התנ"כיים והחוץ־מקראיים כדי לחשוף את הפנים הפחות נעימות של הפולחן היהודי הקדום.

​

הפרק נפתח בהצגת הביקורת הפופולרית נגד מנהג הכפרות בימינו – סיבוב תרנגולות מעל הראש ושחיטתן כחלק מתהליך "העברת חטאים". קל לקרוא לזה פרימיטיבי, קל לזעוק "פגאני". אבל השאלה היא: האם באמת יש הבדל מהותי בין זה לבין מה שהתורה עצמה מתארת לגבי עבודת יום כיפור?

אנחנו צוללים אל ספר ויקרא, פרשת "אחרי מות", ושם מתגלה הסיפור המלא: שני שעירי עיזים מובאים לפני הכהן הגדול – אחד לשם ה' ואחד "לעזאזל". על הסעיר לעזאזל מטילים גורל, ומובילים אותו למדבר, שם דוחפים אותו מצוק כדי למות באכזריות. דמו של הסעיר השני, יחד עם דם הפר, נזרק באוהל מועד כדי "לכפר על עוונות העם".

​

מי הוא אותו "עזאזל"? כאן מתחיל הדיון המרתק. פרשנים קלאסיים כמו הרמב"ן קושרים אותו לישות דמונית ששולטת על חורבן, מלחמות ושפיכות דמים. ספר חנוך מצייר תמונה אחרת: עזאזל הוא מלאך שנפל מהשמיים, לימד את בני האדם נשק, תכשיטים וקוסמטיקה, והוביל לשחיתות המוסרית שגרמה למבול. במחקר המודרני, חוקרים כמו פרופ' קנול ואחרים רואים בעזאזל גלגול של אל פגאני מהפנתיאון הכנעני או המסופוטמי.

​

הפרק עוקב אחרי ההשתלשלות ההיסטורית – ממקרא, דרך חנוך, המשנה והתלמוד, ועד פרשנות אקדמית בת זמננו. בדרך אנו פוגשים טקסים דומים באוגרית, באבלה הסורית, ובפולחנים החיתיים – שם בעלי חיים, עכברים או צפרדעים שימשו לשאת חטאים, מחלות ותקלות הרחק מן היישוב. כלומר, הסעיר המשתלח הוא חלק מרצף רחב של פולחנים פגאניים במזרח הקדום, ולא ייחוד יהודי.

​

ולבסוף – השאלה הקשה באמת: אם בלב יום כיפור עומד טקס שמקורו בשילוח חטאים לשדים במדבר, מה זה אומר על הדת היהודית כפי שהורגלנו לראות אותה? האם אנחנו מוכנים/ות להודות שמדובר במורשת פגאנית שעברה רה־ברנדינג, או שנמשיך לראות בה "עבודת ה'" טהורה?