כאשר אמונה מצדיקה רצח עם: אלוהים בשואה,

משחק ההאשמות החרדי, והמלחמה בשפיות

מה אם הייתי אומר לכם שדווקא אל מול הזוועה האנושית הגדולה ביותר במאה ה-20 — השואה — יש מי שממשיכים להצדיק את אלוהים? מה אם סיפרתי לכם שיש רבנים, דמויות מרכזיות בציבור החרדי, שבמקום לשאול "איפה היה אלוהים?", מצביעים על הקורבנות עצמם כאשמים?

​

בפרק זה של על אמונות ותוצאותיהן, אנחנו לוקחים אתכם למסע עמוק וכואב בין פרשנויות דתיות לשואת העם היהודי. דניאל אדר חושף, אחד אחרי השני, את הנרטיבים החרדיים שמבקשים לא להיאבק באל, אלא להצדיק את דרכיו — גם אם המשמעות היא ששת מיליון יהודים נשרפו על קידוש השם.

​

הפרק נפתח בבחינה של העמדה האתאיסטית המוסרית: אם אלוהים היה ואיפשר את השואה — הוא לא מוסרי. ואם לא היה — הגיע הזמן שנפסיק להיאחז בו. משם אנו עוברים לניתוח עומק של עמדות מובהקות בציבור החרדי: הרב עובדיה יוסף, שקבע כי ששת המיליונים היו גלגולים של נשמות חוטאות; הרבי מליובביץ’ שטען כי "אין רע יורד מלמעלה"; והרבי מסאטמר, שהשתמש בתיאולוגיה של "שלוש השבועות" כדי להצדיק את הגלות ולתקוף את הציונות.

​

אבל זה לא נגמר שם. דניאל חושף כיצד דווקא אלו ששרדו את השואה הפכו, בעיני עצמם, לראיה לכך שאלוהים בחר בהם — ולא לקורבנות הגרמנים או האנטישמיות. במקום לראות את ההישרדות כאירוע אקראי או אישי, הדת מתעקשת למסגר אותה כהוכחה צדקנית.

​

בהמשך הפרק, אנחנו מרחיבים את הדיון — לא רק בשאלת אלוהים בשואה, אלא במאבק הדתי הרחב יותר מול רעיונות מודרניים: האבולוציה, שוויון, תיאוקרטיה. דניאל מציג את האופן שבו מוסדות חינוך חרדיים בישראל מכניסים ילדים למסגרות של היררכיה רוחנית: יהודי מעל כולם, גויים בדרגה נמוכה יותר, ואפילו בתוך החברה — "שושלת יוסף" שמאיימת לברוח אם תגויס לצה"ל.

​

מה הקשר בין דחיית המדע לבין שליטה פוליטית בשם אלוהים? האם אפשר באמת להיאבק באפליה בלי להיאבק גם בשורשיה התיאולוגיים? ואיך מדינה דמוקרטית אחת, שקמה על חורבות השואה, מתקרבת בצעדים מדאיגים ליודוקרטיה עברית?

זהו פרק שמעורר אי־נחת — בדיוק כפי שצריך. כי אם אנחנו לא מוכנים לבחון מחדש את הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על אלוהים, שואה, ועם סגולה — אז כנראה שגם האמונה הפכה לאידיאולוגיה מסוכנת.