מה אם הייתי אומר לכם שהבחירה החופשית שמדברים עליה בפרשת ראה היא בכלל לא בחירה חופשית? הפרשה מציבה לכאורה ברירה בין ברכה לכללה – אבל האם זו באמת בחירה, או איום מחופש? דניאל אדר לוקח אותנו למסע ביקורתי בעקבות אחד הקטעים הדרמטיים ביותר בתורה, ומפרק את מנגנוני האמונה, האיומים, ההבטחות והשקרים שמסתתרים מאחורי לשון הפסוקים.

​

בפרק זה אנו צוללים אל תוך נושאים מרכזיים בפרשה:

• ההבטחה לברכה לעומת האיום בכללה – וכיצד זה מתורגם למערכת של פחד וצייתנות.

• דיני "עיר נידחת" – מצב שבו יישוב שלם מושמד רק משום שתושביו האמינו אחרת.

• פולחן, פסלים ותשמישי קדושה – למה יהדות מתייחסת בזלזול לעמים אחרים שעבדו לפסלים, ובמקביל עצמה פיתחה מסורת עשירה של סמלים וחפצים קדושים.

• כשרות בעלי החיים – אילו חיות מותרות לאכילה ואילו נאסרו, ואיך הטיעונים הביולוגיים של התורה עומדים במבחן המציאות.

• האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" – מה באמת אומר הפסוק, ואיך חכמים הרחיבו אותו לאיסור גורף על בשר וחלב.

• מצוות השמיטה והמצאת ה"פרוזבול" – הדוגמה הקלאסית לעקיפת חוקי התורה כדי לשמר את הסדר הכלכלי.

• ההבדלים בין עבד עברי לעבד כנעני, והשוואה למעמד הנשים – כיצד התורה קידשה היררכיה של אדונים ונשלטים.​

​

במהלך הדיון מציע דניאל פרספקטיבה רדיקלית: אולי יסוד הדת אינו אמונה אלא איום. הרי בלי פחד מעונש אין מצוות ואין תורה. הוא מצביע על הדרך שבה איומים, עונשים ושכר מייצרים מערכת שליטה – החל מהבטחות לגשם ולפרנסה ועד איומי חורבן מוחלט.

​

אבל זה לא נעצר כאן. דניאל חושף את הסתירות הפנימיות והאבסורדים שבטקסט: אל שאוסר על פסלים אך מאפשר בניית כרובים מזהב; דת שמתיימרת להיות אוניברסלית אך בפועל מתירה הפליה כלפי גויים; אמירה שמציגה את עם ישראל כ"עם סגולה" תוך שלילת ערך האנושיות של האחרים.

​

ולבסוף – החיבור לימינו. איך רעיונות של כפייה דתית, הדרה ואלימות ממשיכים להשפיע על חיינו במאה ה-21? כיצד עדיין משתמשים בטיעונים דתיים כדי להכחיש עובדות מדעיות על גיל העולם או כדי להצדיק אפליה?

​

זהו פרק טעון, חתרני ומעורר מחשבה, שבו התורה נבחנת לא כספר קודש אלא כמסמך כוח, פוליטיקה ושליטה. מי שמוכן להטיל ספק, ימצא כאן הרבה חומר למחשבה – ואולי גם פרשנות אחרת לגמרי למושג "ראה".