מה אם סיפורי התנ״ך שאנו לומדים מילדות לא נכתבו כדי להדריך אותנו באמונה – אלא כדי להצדיק אלימות בשם האמונה?

בפרק זה של על אמונות ותוצאותיהן, דניאל אדר לוקח אותנו למסע אינטלקטואלי ונוקב דרך אחת הפרשות הטעונות ביותר בתורה: פרשת וַיֵּרָא. הפרשה הזו איננה רק אוסף סיפורים מוכרים – היא מערכת של מיתוסים שנוצרו כדי לעצב תודעה, לקבוע היררכיות, ולהפוך את הבלתי מוסרי למובן מאליו בשם האל.

מה באמת עומד מאחורי הסיפורים על עקדת יצחק, סדום ועמורה, ולוט ובנותיו?

• האם עקדת יצחק היא מבחן אמונה – או קיבוע של ציות עיוור למערכת דתית?
• האם סדום ועמורה הושמדו בגלל חטא מוסרי, או שמא זו הצדקה קדומה לרצח עם?
• ומה בעצם רצו חז״ל ללמד אותנו כשניסו להפוך את לוט ובנותיו מצמד עבריינים לגיבורות מוסריות?

​

אדר שואל את השאלות שהדת אינה מעזה לשאול:
איך ייתכן שאל שנאמר עליו כי “רחמיו על כל מעשיו” משמיד ערים שלמות, תינוקות וילדים – בשם הצדק?
ואיך התרבות שלנו למדה להצדיק את זה?

​

הפרק חוקר לעומק את השורשים ההיסטוריים, הפוליטיים והמיתולוגיים של הטקסטים המקראיים. אדר מתבסס על מחקרים של פרופ' ישראל פינקלשטיין, ד"ר שיינפלד ואחרים, כדי להראות כיצד סיפור העקדה, לדוגמה, לא נועד לבחון את אמונתו של אדם אלא להעניק לגיטימציה לבניית בית המקדש בירושלים. הוא מצביע על מאבקי כוח עתיקים בין ממלכת ישראל הצפונית ליהודה הדרומית – מאבק שנחרת בסיפורים שעדיין מעצבים את התודעה היהודית.

​

המאזין נחשף לתובנות מטרידות: אולי הסיפורים שגדלנו עליהם אינם תיאולוגיה אלא פרופגנדה קדומה – כלי לשליטה באמצעות פחד, אשמה וציות. אולי “ניסיון העקדה” לא היה מבחן אמונה, אלא הצגה שמטרתה להפוך את הרצח לקדוש כאשר הוא נעשה בשם האל.

​

אבל הפרק לא עוצר בביקורת. הוא מציע אלטרנטיבה מוסרית: אם יש אל – זהו האל שדורש מאיתנו לא לציית לפקודות לא מוסריות, אלא לבחור בחיים, ברחמים ובאנושיות.

​

“על אמונות ותוצאותיהן” מזמין את הצופה לחשוב מחדש על כל מה שחשב שידע על התנ״ך – ולשאול:
מה המחיר האמיתי של אמונה שאינה מאפשרת ספק?