האם ייתכן שיש מי שמחשיבים את פולחן הדמים המקראי לחינוך מוסרי?

האם עלינו להתגעגע לבית המטבחיים/המקדש – או שבמאה ה-21 הגיע הזמן להתמודד עם התופעה הברוטליתהזאת?

​

בפרשת צו אנחנו נכנסים עמוק אל תוך הזוועות הקדושות של עבודת המשכן. זה המשך ישיר של הוראות הקרבת הקורבנות מהפרשה הקודמת – והפעם, הכל הרבה יותר מדויק, יותר פולחני, ויותר... מדמם.

​

האל יהוה מצווה על אהרון ובניו להוציא את ״הדשן״ – אפר הגופות – מהמזבח מדי יום. הכוהנים נמשחים בשמן ובדם, לובשים בגדי יוקרה, מדברים אל החיות לפני שחיטתן, מבצעים ״תנופה״ עם חלקי גוף, ושורפים אותם "לריח ניחוח" שיריח למעלה האל יהוה. הכל מדויק, כולל אילו חלקים מהגופות מקבלים הכוהנים, מי מקבל את העור של החיה, מי אוכל את החלות, ומתי בדיוק יש לשחוט ומה לעשות עם השומן.

​

במהלך שבעת ימי המילואים, אהרון ובניו נכנסים לתוך מערכת חוקים ותפקידים שנועדה להפריד אותם מיתר בני ישראל – להפוך אותם ל"קדושים". קדושה שמושגת דרך שחיטה, שפיכת דם, ונגיעות באיברים פנימיים של בעלי חיים.

​

אנחנו גם מתעמקים בטקסטים מהמקור הכוהני – זרם ספרותי מרתק, בעל מבנה ייחודי שכולל קולופונים, רשימות חוקים, ושפה נוקשה. האם מדובר בשתי תורות – אחת בכתב ואחת בע"פ – כמו שטענו חז"ל? או שמדובר בעשרות "תורות", כולן בכתב, וכולן סותרות את הסיפור הרבני החצוף והשקרי של חז״ל?

​

במהלך הפרק נבחן:

• את האמונה שחזרה פולחנית מדויקת על פולחן הדמים הזה מביאה גשם ושלום ומונעת אסונות
   

• את הדרת הבנות והנשים מהשיח הפולחני
   

• את הדרישה לשינון הזוועות האלה בכל דור והכמיהה להחזיר זוועה ליושנה
   

• את הנרטיבים המבישים של "מעט המחזיק את המרובה" וגם של יציאת המתים מקבריהם
   

וגם נחשוף את ההשלכות של החינוך הדתי שמוזן במיליארדים מכספי האזרחים, כאשר ילדים וילדות לומדים שהאל דורש מהם לפנטז על בית מטבחיים/מקדש עתידי שבו ישרפו חיות 24/7.

​

בסופו של דבר, לא מדובר רק על פרשה תנ"כית. מדובר על עקרונות מוסריים, על חינוך, ועל חברה שממשיכה לממן ולעודד רעיונות ששייכים לעולם אחר – העולם הפרימיטיבי והמביש של זבח ודם.

​

הצטרפו אלינו לפרק בלתי נשכח שמפגיש את העבר עם ההווה – בלי פילטרים ובלי הנחות.