למה מלים תינוקות? הרמב״ם, מסורת וזכות הבחירה | קטע מפרק 147, פרשת לך לך
אם ברית מילה חשובה כל כך, מדוע לא להמתין עד שהאדם שגופו עומד במרכז הטקס יוכל לבחור בה בעצמו?
שלום חברות וחברים, כאן דניאל אדר. בקטע מתוך פרק 147 של ״על אמונות ותוצאותיהן״, העוסק בפרשת לך לך, אנחנו בוחנים את מילת התינוקות. לא רק את ההסברים החגיגיים שמכירים מהטקס, אלא גם את המקורות, האמונות והנימוקים שניתנו למעשה לאורך הדורות. חלקם מוכרים פחות. חלקם עשויים להפתיע גם מי שבטוחים שכבר שמעו הכול.
המסע מתחיל ברעיון שהגוף נולד פגום וצריך לתקנו, עובר דרך מלאכים וקמעות נגד סכנות, מגיע למלחמה הוויקטוריאנית באוננות ומסתיים בדברי הרמב״ם על מיניות, גיל המילה וחמלת ההורים. לא מדובר בנימוק אחד שנשאר ללא שינוי. אנחנו פוגשים הסברים שונים, ולעיתים מנוגדים, לאותה פעולה בגופו של ילד.
גוף פגום, או גוף שצריך להשאיר כפי שנולד?
במסורות שאני מביא בקטע, העורלה מוצגת כחיסרון, והמילה כפעולה המביאה לשלמות. ״ערל״ בהקשר הזה הוא מי שלא נימול, ו**״מהול״** הוא מי שנימול, או מי שמתואר במסורת כמי שנולד ללא עורלה. זאת הבחנה גופנית המקבלת משמעות דתית וערכית.
במדרשים מסופר על דמויות מקראיות שנולדו מהולות. התיאור מייחס להן שלמות מלידה: אחרים צריכים לעבור פעולה מתקנת, ואילו הן הגיעו מראש למצב הרצוי. ״מדרש״ הוא ספרות פרשנית המפתחת את הטקסט המקראי, דורשת אותו ומוסיפה עליו מסורות. הוא אינו זהה למה שנכתב בפסוק עצמו.
כאן כדאי לעצור ולשאול: אם האל יצר את הגוף, כיצד הפכה דווקא חתיכה ממנו לטעות שמוטלת עלינו לתקן? אפשר לתת לכך תשובה תיאולוגית, כלומר תשובה הנוגעת לאל, לכוונותיו וליחסיו עם האדם. אבל השאלה אינה נעלמת מפני שהטקס מוכר לנו. ההרגל יכול להסביר מדוע אנחנו לא שואלים. הוא אינו עונה במקומנו.
גם המלאכים? מה מספר ספר היובלים
בספר היובלים מופיעה מסורת שלפיה מלאכי הפנים ומלאכי הקודש נבראו מהולים. לפי ההיגיון הזה, המילה מקרבת את הגוף האנושי לדגם שמימי. כך פעולה גופנית נעשית גם ביטוי להשתייכות לסדר אלוהי. sefaria.org
ספר היובלים הוא חיבור יהודי עתיק שאינו כלול בקובץ ספרי התנ״ך היהודי. כשאני משתמש במונח ״ספר חיצוני״, הכוונה לחיבור שנותר מחוץ לקאנון הזה. ״קאנון״ הוא אוסף הכתבים שהתקבלו כספרי הקודש המחייבים של מסורת מסוימת. ״חיצוני״ אינו אומר שהספר חסר חשיבות להבנת התרבות שבה נכתב.
להפך. מסורות כאלה מאפשרות לראות כמה רחב היה עולם הרעיונות. הן מזכירות לנו שגם הסברים שנשמעים כיום מובנים מאליהם התקיימו לצד דימויים ואמונות שאנשים רבים כבר אינם מכירים. כדי להבין טקס צריך לפעמים לקרוא גם את הספרים שלא הושארו על המדף המרכזי.
קמעות, מפלצות והרעיון שהמילה מצילה
בהמשך אני מפנה להרצאתו של ד״ר יגאל בן־נון, ״למה אנו מלים את בנינו?״, ולדיון בממצאים מארסלאן טאש. בקטע מוצגים קמעות שעליהם דימויי יצורים הבולעים אדם. ״קמע״ הוא חפץ שמייחסים לו כוח הגנה או השפעה על המציאות.
הקריאה המובאת בקטע קושרת בין הדימויים לבין אמונה שלפיה המילה מגינה מפני סכנה. זהו הסבר ״אפוטרופאי״: מונח מחקרי המציין פעולה, חפץ או טקס שנועדו להרחיק רוע. המונח אולי נשמע מסובך. הרעיון פשוט: עושים משהו כדי שכוח מאיים לא יפגע בנו.
חשוב להבין מה ההשוואה מאפשרת. היא מציעה הקשר תרבותי ופירוש לממצאים ולמסורות. היא אינה הופכת כל קשר מוצע להוכחה שמצאנו את הרגע היחיד שבו הומצא המנהג. חקר המקורות הוא ניסיון להסביר התפתחות באמצעות ראיות, לא החלפת סיפור ודאי אחד בסיפור ודאי אחר.
ציפורה ו״חתן דמים״: סיפור קצר עם שאלות גדולות
בשמות ד׳ מופיע הסיפור החידתי על מפגש בדרך במלון, איום במוות, ציפורה הכורתת את עורלת בנה, והסרת האיום. זהו אחד הקטעים שבהם הקריאה המדויקת חשובה במיוחד. הטקסט קצר, הכינויים עמומים, והפרטים אינם מוסברים כפי שקורא מודרני היה רוצה.
בקטע אני מציג את הקריאה שלפיה משה נמצא בסכנה, ואת ההרחבות המסורתיות המתארות מלאכים או יצורים הבולעים אותו. בנוסח המקראי נאמר שציפורה כורתת את עורלת בנה. סיפורי הבליעה וההסברים לזהות המאיים הם שכבות פרשנות שיש להבחין ביניהן לבין הפסוקים.
מה שמעניין אותי כאן הוא הצירוף בין דם, מילה והצלה. גם הקישור לדם הפסח מציב את המעשה בתוך עולם של סכנה והתגוננות. ״חתן דמים״ הוא הביטוי שציפורה אומרת בסיפור, ומשמעותו המדויקת שנויה בפרשנות. עצם העמימות היא סיבה לחקור, לא סיבה להעמיד פנים שהכול ברור.
כשהרפואה אימצה את הפחד ממיניות
משם אנחנו עוברים לעולם האנגלופוני, כלומר העולם דובר האנגלית. בקטע אני מתאר כיצד במאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים נקשר קידום המילה גם לפחד מאוננות ולניסיון לרסן מיניות. ״ויקטוריאני״ מתייחס לתקופת המלכה ויקטוריה בבריטניה, ובהקשר הזה גם לשיח מוסרי של ריסון ופיקוח מיני.
הדמות המוזכרת היא הרופא לואיס סייר, במסגרת ההיסטוריה של ניסיונות לייחס למילה יכולת לטפל במגוון בעיות. הנקודה אינה שכל רופא פעל מאותו מניע או שכל התפשטות המנהג מוסברת בסיבה יחידה. הנקודה היא שגם שפה רפואית יכולה לשאת הנחות מוסריות ופחדים של התקופה.
לא כל מה שנעשה בעבר בשם הרפואה מבוסס על הידע הרפואי של היום. באותה מידה, מפת תפוצה של מנהג אינה לבדה הוכחה בעד או נגד יעילותו הרפואית. היא כן מזמינה לשאול כיצד דת, מוסדות, נורמות והרגלים משפיעים על מה שנראה לאנשים ״טבעי״ לעשות.
הרמב״ם: תיקון הגוף, או ריסון התשוקה?
כאן אנחנו מגיעים למורה הנבוכים, חלק ג׳, פרק מ״ט. הרמב״ם, רבי משה בן מימון, מציג שם בין טעמי המילה את ריסון התשוקה המינית. הוא גם דוחה את הרעיון שהטבע יצר גוף חסר שצריך להשלים מבחוץ. בקטע אני מדגיש את הפער בין ההסבר הזה לבין מסורות השלמות שהצגנו בתחילתו.
זאת מחלוקת שכדאי להכיר. אותו מעשה מקבל פעם הסבר של השלמה גופנית, ופעם הסבר של שינוי הגוף לשם ריסון ההתנהגות. לכן הטענה ״כך המסורת מסבירה״ אינה מספיקה. איזו מסורת? איזה מחבר? באיזו תקופה? ומה בדיוק הוא אומר?
דברי הרמב״ם על השפעה מינית מובאים כאן כתפיסתו ההיסטורית וכהסבר שלו למצווה. הם אינם תחליף למחקר רפואי עכשווי. אפשר לבחון את החשיבה המוסרית שבדבריו בלי להפוך רופא מן המאה השתים־עשרה לסמכות האחרונה על גופם של בני אדם בימינו.
ולמה דווקא כשהוא תינוק?
החלק המטלטל ביותר מבחינתי הוא ההסבר לעיתוי. בקטע אנחנו קוראים את נימוקי הרמב״ם למילה בילדות מוקדמת: האפשרות שהילד יסרב כשיגדל, היעדר הציפייה המודעת לאירוע אצל תינוק, והחשש שחמלת ההורים והיקשרותם לילד יקשו עליהם לבצע את המצווה אם ימתינו. The Sefaria Library
אלה נימוקים הנוגעים להבטחת קיום המעשה. הם מחייבים אותנו לשאול מה קורה כשהאפשרות לבחור והחמלה מתוארות כמכשולים שצריך להקדים. האם סירוב עתידי של אדם בנוגע לגופו הוא
בעיה שעלינו לפתור מראש? או שמא הוא הדבר שעלינו לאפשר?
**״אוטונומיה גופנית״** היא היכולת של אדם להחליט על גופו. ״הסכמה מדעת״ היא הסכמה הנשענת על הבנת הפעולה ומשמעותה. תינוק אינו יכול לתת אותה. הורים מקבלים החלטות רבות עבור ילדיהם, ולכן השאלה המוסרית אינה נפתרת במשפט אחד. אבל כשהמניע הוא השתייכות דתית או תרבותית, צריך לבחון ברצינות גם את האפשרות שהילד יבחר אחרת כשיגדל.
אמונה של מי, גוף של מי?
הדיון הזה אינו דורש להניח שהורים אינם אוהבים את ילדיהם. הוא דורש לבחון מה אהבה, אחריות ומסורת מתירות לנו לעשות. אנשים יכולים לפעול מתוך כוונה טובה ועדיין להיות חייבים דין וחשבון מוסרי על ההחלטה.
בקטע אני מבדיל בין פעולה הנדרשת בשל בעיה רפואית מסוימת לבין מילה הנעשית מטעמי מסורת. אלה שאלות שונות. הדיון כאן עוסק בהצדקות הדתיות והתרבותיות ובבחירה של מי שיישא את תוצאת ההחלטה בגופו.
**צפו בקטע מתוך פרק 147, ״פרשת לך לך״**, וקראו את המקורות לצד הדברים. כתבו בתגובות: איזה נימוק הפתיע אתכן ואתכם, והאם הוא משנה את האופן שבו אתם חושבים על הטקס? הירשמו לערוץ, שתפו עם חברות וחברים שמוכנים לשיחה עניינית, והמשיכו לתכנים נוספים באתר. השאלה אינה רק מדוע אבותינו עשו זאת. השאלה היא מה מצדיק את ההחלטות שלנו היום.
קישורים ומקורות שנדונו בקטע
בראשית י״ז: המילה כאות ברית.
מורה הנבוכים, חלק ג׳, פרק מ״ט: טעמי המילה והדיון בעיתויה.
ספר היובלים, פרק ט״ו: המילה והדגם המלאכי.
שמות ד׳, כ״ד–כ״ו: ציפורה וחתן הדמים.
רש״י לשמות ד׳, כ״ד וכ״ה: פירושי הסכנה והמילה.
נדרים ל״ב ע״א: המסורת על אף וחמה ומשה.
ד״ר יגאל בן־נון: ״למה אנו מלים את בנינו?״: ההרצאה המומלצת בקטע, הכוללת דיון במקורות המנהג.
על אמונות ותוצאותיהן: לפרקים ולתכנים נוספים.
תגובות