פרשת חיי שרה: רבקה בת שלוש, מערת המכפלה והמוסר שמלמדים ילדים
מה הייתן והייתם אומרים אילו סיפרו לילדה שלכן שפעוטה בת שלוש היא כלה מתאימה לגבר בן ארבעים, ושזה סיפור יפה על צדקות?
לא, זאת אינה שאלה שנועדה רק לזעזע. זאת שאלה על חינוך, על סמכות ועל הנכונות שלנו לבדוק מה מסתתר מאחורי מילים מוכרות. בפרק 150 של ״על אמונות ותוצאותיהן״, ״פרשת חיי שרה״, אני חוזר לסיפורים שרבים מאיתנו מכירים מילדות: קבורת שרה, רכישת מערת המכפלה ושידוך יצחק ורבקה. אלא שהפעם איננו מסתפקים בכך שהסיפור מוכר. אנחנו שואלים מה כתוב, מה הוסיפו הפרשנים ואילו מסקנות מצפים מאיתנו לקבל.
ארבע מאות שקל כסף: קודם כול, לא מטבעות
אברהם מבקש לקבור את שרה ורוכש מעפרון החיתי את השדה ואת מערת המכפלה. המקרא מדגיש את התשלום, את נוכחות העדים ואת גבולות הנכס. השדה, המערה והעצים שבתוכו מתוארים באופן המזכיר פירוט של עסקת מקרקעין.
מדוע ההדגשה הזאת חשובה? מפני שהמספר אינו אומר רק שאברהם מצא מקום קבורה. הוא מבסס בתוך הסיפור העברת בעלות: אברהם שילם, אחרים שמעו וראו, והנכס עבר אליו.
אבל לפני שמסיקים מסקנות מרחיקות לכת, כדאי לעצור במילים ״ארבע מאות שקל כסף״. האם אברהם שלף ארבע מאות מטבעות? לא זה פירוש הביטוי בהקשר הנדון. ״שקל״ הוא יחידת משקל, ו״כסף״ הוא המתכת עצמה.
בפרק אני נעזר במאמרה של ד״ר צילה אשל, ״איך שילמו בכסף לפני המצאת המטבע?״. תחום המחקר שלה, ארכאומטלורגיה, הוא חקר המתכות והטכנולוגיות הקשורות בהן בעבר, באמצעות ממצאים ארכאולוגיים ובדיקות מדעיות. כאן אין צורך בנס. יש משקולות, חתיכות מתכת, מסחר ואנשים שרוצים לדעת מה בדיוק שילמו להם. thetorah.co.il
מה מסתתר בתוך הביטוי ״בצע כסף״?
לפני השימוש הנרחב במטבעות, אפשר היה לשלם בכסף לפי משקל. ״כסף חתוך״ הוא כסף שנחתך ממטילים או מחפצים, כדי להתאים כמות לתשלום. חיתוכים שימשו גם לבדיקת המתכת ולזיהוי זיופים או ערבוב בחומרים אחרים.
הביטוי ״עובר לסוחר״ מתאר כאן כסף המקובל במסחר. לא די שאני אחליט שחפץ כלשהו יקר מאוד. כדי שישמש לתשלום, גם הצד השני צריך להכיר בערכו.
ומה לגבי ״בצע כסף״? המאמר מציג אפשרות לקשור את הביטוי לפעולת הבציעה, כלומר חיתוך הכסף לחתיכות. זאת דוגמה יפה לכך שמילה שאנחנו שומעים היום יכולה לשמר עקבות של פעולה חומרית עתיקה.
החישוב המוצג בפרק מתרגם ארבע מאות שקלים לכארבעה וחצי קילוגרמים של כסף, על בסיס המשקל הנדון במאמר. מוצג גם ניסיון להמחיש את העלות באמצעות שכר עבודה. זהו אומדן המבוסס על הנחות השוואה, לא מחירון נדל״ן עדכני ולא הוכחה שהאירוע התרחש כפי שסופר.
וזאת הבחנה חשובה: ארכאולוגיה יכולה להאיר את שיטות המסחר בעולם הקדום. מכאן לא נובע שכל עסקה המסופרת במקרא קיבלה אישור היסטורי.
שבועה, ברית והגוף שהופך לסמל
אברהם משביע את עבדו ומורה לו להניח יד ״תחת ירכי״. מה פירוש ההוראה הזאת? בפרק אני בוחן את הפירוש הקושר אותה לברית המילה ולשבועה באמצעות דבר המקושר למצווה.
רש״י מסביר את ההקשר באמצעות המושג ״חפץ של מצווה״: דבר הקשור לקיום מצווה, כגון תפילין או ספר תורה. בפרשנות הנדונה, המילה עצמה מקבלת את התפקיד הסמלי בשבועה.
כאן נחשף גם החיבור בין הברית, הגוף והגבול בין הקבוצה לבין מי שמחוץ לה. כאשר ההבחנה הזאת מלווה בהכללות שליליות על עמים אחרים, השאלה אינה רק איך נשבעו פעם. השאלה היא מה קורה כאשר מלמדים הכללות כאלה כדברי סמכות.
יש הבדל בין להכיר טקסט עתיק לבין לאמץ את שיפוטיו על בני אדם. האם עצם גילו של משפט הופך אותו לחכם? ואם הוא מיוחס לפרשן נערץ, האם מותר להפסיק לשאול?
מי שואלים את רבקה, ועל מה?
״נקרא לנערה ונשאלה את פיה״ נשמע כמו משפט יפה על בחירה. הנה, לכאורה, מכבדים את רצונה. אבל כדי להבין מה נשאל, צריך לקרוא גם את מה שבא לפניו.
בפרק אני מציע להתבונן בסדר האירועים: השיחה בין הגברים, ההסכמה לשידוך, המתנות, ורק לאחר מכן הדיון על היציאה לדרך. הקריאה שאני מציג היא שהשאלה לרבקה מתייחסת למועד היציאה, לאחר שההסכמה המשפחתית כבר ניתנה.
אפשר לדון בקריאה הזאת ולהשוות אותה לפירושים אחרים. זה בדיוק העניין: משפט אחד, מנותק מהקשרו, אינו פוטר אותנו מקריאה. ובוודאי שאינו מספיק כדי להכריז שכל שאלות ההסכמה כבר נפתרו לפני אלפי שנים.
גם המילה ״נישואים״ יכולה לגרום לנו להשליך על העולם העתיק מושגים מודרניים של זוגיות ובחירה. כדאי לבדוק מה היו יחסי הכוח בתוך הסיפור, במקום להניח שהם זהים לאלה שאנחנו מבקשים לקיים היום.
רבקה בת שלוש: מה כתוב ומה מלמדים?
הסיפור המקראי אינו אומר במפורש שרבקה הייתה בת שלוש. הוא מתאר אותה כנערה. הגיל שלוש שייך למסורת הפרשנית הנדונה בפרק, ובכלל זה לפירוש רש״י על בראשית כ״ה:כ׳.
מדוע חשוב לומר זאת? מפני שההבדל בין פסוק לבין פירוש אינו עניין טכני. כאשר הרחבה פרשנית מוצגת כחלק מובן מאליו מן הסיפור, הילדה או הילד אינם יודעים בהכרח שמישהו בחר עבורם איך לקרוא אותו.
בעיבוד לילדים שאני בוחן בפרק, רבקה מוצגת כבת שלוש, שואבת מים לגמלים ומכסה את עצמה לקראת המפגש עם יצחק. פעולותיה מוצגות כמופת לנתינה ולצניעות.
אבל מותר לשאול גם על הצד השני של התמונה. מדוע המבוגר עומד וצופה במאמץ של הילדה? מדוע צניעותה נעשית עניין מרכזי? ומה לומדת ילדה על מקומה כאשר השבח שהיא שומעת הוא על שירות, התכסות והתאמה לתפקיד של רעיה?
נתינה היא ערך חשוב. השאלה היא אם מלמדים גם גבולות, בחירה וזכות לסרב. סיפור על חסד אינו חייב להיות שיעור במחיקת העצמי.
בין הגדרה הלכתית לבין הגנה על ילדים
בחלק האחרון של הפרק אני עוסק במקורות במשנה, בתלמוד וברמב״ם הנוגעים לקטינים ולקטינות. אלה טקסטים קשים, אבל הקושי אינו סיבה להימנע מבדיקתם.
״קידושין בביאה״ הוא מושג הלכתי המייחס למעשה מיני משמעות של יצירת קידושין בתנאים מסוימים. ״הלכה למשה מסיני״ הוא כינוי להלכה שהמסורת מייחסת למסירה למשה בסיני. שני הביטויים מסבירים כיצד המקורות מסווגים ומבססים דין. הם אינם תשובה לשאלה המוסרית שלנו.
צריך גם לדייק: תוקף משפטי אינו זהה להיתר, ופטור מעונש מסוים אינו מוכיח שאין שום איסור או אחריות. הביקורת צריכה לעמוד על קריאה מדויקת, ולא על קיצור דרך.
אחרי כל ההבחנות האלה נשארת השאלה המרכזית: היכן נמצאים שלומם של הילדים, גופם ורצונם בתוך הדיון? ילדה בת שלוש אינה יכולה להסכים לנישואים או למגע מיני. שום מונח עתיק אינו משנה את העובדה הזאת.
סיפור לפני השינה, או שיעור שאסור לערער עליו?
מדרש הוא פרשנות המרחיבה את המקרא, לעיתים באמצעות סיפורים שאינם מופיעים בפסוקים. אפשר לקרוא מדרש כספרות, לשאול עליו ולבחון את העולם שהוא משקף. הבעיה מתחילה כאשר הופכים אותו למציאות שאין לערער עליה ולמוסר שאין לבחון.
בפרק מופיעים גם סיפורים על אדם הראשון במערת המכפלה, על מות שרה ועל הסימנים באוהלה. השאלה אינה אם מותר לספר סיפורים מופלאים. ודאי שמותר. השאלה היא אם מותר לילדים לדעת שזה סיפור, להבחין בין מסורת לראיה ולשאול אם המסר ראוי.
כאשר מלמדים אמונה באופן המצמצם את האפשרות לבדוק אותה, אנחנו מתקרבים למה שנקרא אינדוקטרינציה. חינוך לחשיבה צריך להשאיר מקום גם לתשובה שהמבוגר לא תכנן לשמוע.
לצפות, לבדוק ולהמשיך לשאול
בפרק 150, ״פרשת חיי שרה״, אני מחבר בין כסף, בעלות, פרשנות וחינוך. הקשר אינו מקרי: בכל אחד מהנושאים האלה אנחנו בודקים מי מוסמך להחליט, על סמך מה, ומה התוצאה עבור בני אדם אחרים.
צפו בפרק המלא בעמוד הזה כדי לשמוע את המקורות ואת הדיון בהקשרם. הירשמו לערוץ ״על אמונות ותוצאותיהן״, ושתפו את הפרק עם מי שמוכנות ומוכנים לקרוא שוב גם סיפור שנדמה שכבר מכירים.
אפשר להמשיך גם לפרק 105, ״פסח, לא מה שחגגתם״, המוזכר בדיון על הפסיקה המיוחסת לרב אלישיב בנוגע לשירת ילדות.
איזה חלק בפרשת חיי שרה הייתן והייתם מלמדות ומלמדים אחרת? כתבו בתגובות. מסורת אינה פטור ממחשבה. ולאמונות, כפי שאנחנו רואים שוב ושוב, יש תוצאות.
קישורים ומקורות
ד״ר צילה אשל, ״איך שילמו בכסף לפני המצאת המטבע?״: המאמר שעליו מבוסס הדיון בכסף חתוך ובמסחר הקדום.
פרשת חיי שרה, בראשית כ״ג:א׳ עד כ״ה:י״ב: הטקסט המקראי.
בראשית כ״ד:ב׳ עם רש״י: ההקשר לשבועה ״תחת ירכי״.
רש״י על בראשית כ״ה:כ׳: הפירוש הנדון ביחס לגילה של רבקה.
משנה נידה ה׳:ד׳: מקור לדיון בהגדרות גיל ובהשלכות הלכתיו
תגובות