שני סיפורי בריאה, שתי תפיסות עולם: פרשת בראשית, חלק א׳ | פרק 144
איך יכול להיות שכבר בשני הפרקים הראשונים של התורה אנחנו פוגשים שני סיפורי בריאה שונים, ובכל זאת רובנו זוכרים סיפור אחד?
שלום חברות וחברים, כאן דניאל אדר. בפרק 144 של ״על אמונות ותוצאותיהן״, ״פרשת בראשית, חלק א׳״, אנחנו חוזרים להתחלה. ממש להתחלה. לא כדי לדקלם שוב את מה שסיפרו לנו בגן, אלא כדי לבדוק מה כתוב. זאת נשמעת בקשה צנועה. מתברר שלפעמים היא מספיקה כדי לערער בניין שלם של אמונות.
כולנו מכירים את החבילה: אור, שמיים, אדמה, בעלי חיים, אדם וחווה, גן עדן. אבל החבילה הזאת מערבבת טקסטים שהמקרא מציג בנפרד. כשקוראים כל סיפור בפני עצמו, בלי להשלים אוטומטית את הפרטים מהסיפור השני, מגלים הבדלים בסדר האירועים, בתפקיד האדם ובאופן שבו האל פועל. אלה אינם פרטים שוליים. אלה תפיסות עולם.
לפני בראשית: הים, המפלצות והאל המנצח
כדי להבין את המקרא צריך להכיר גם את העולם שבו נוצר. ישראל הקדום לא התקיים בתוך בועה תרבותית. באזור היו שפות, מסורות, פולחנים וסיפורים שעברו בין חברות והשפיעו זה על זה. המיתולוגיה הכנענית והמסופוטמית מספקת הקשר לביטויים מקראיים שנשמעים לנו היום מסתוריים.
בפרק אני משתמש במונח ״תאומכיה״: מאבק בין אלים, ובדיון שלנו גם מלחמת האל בכוחות כאוטיים המיוצגים בים ובמפלצותיו. כאוס הוא אי־סדר, מצב מאיים שהסיפור מתאר כזקוק לריסון. במיתוסים אזוריים, ניצחון על הים מאפשר להשליט סדר ולבסס שלטון אלוהי.
עכשיו פתחו תהילים, ישעיהו ואיוב. פתאום פוגשים רהב, תנין ולווייתן. מדוע אל צריך לרוצץ ראשי לווייתן? ממתי יש ללווייתן כמה ראשים? כשמכירים את מסורות מפלצות הים באזור, השאלות מפסיקות להיות מוזרות. המילים מקבלות הקשר.
**״מיתוס״** כאן אינו סתם כינוי גנאי לשקר. זהו סיפור תרבותי על ראשית העולם, האלים, האדם או הסדר החברתי. אפשר לחקור מה הסיפור מבקש להסביר גם בלי לקבל אותו כתיאור של אירועים שהתרחשו במציאות. למעשה, זאת בדיוק הנקודה: להבין מה אנשים דמיינו, ומה עשו עם הדמיון הזה.
בראשית א׳: העולם נבנה לפי סדר
בסיפור הראשון הבריאה ערוכה במבנה שיטתי. האל מדבר, מבדיל, מארגן ומברך. הסיפור מתקדם מן המצב הראשוני של חושך ומים אל עולם מסודר ומאוכלס, ומסתיים במנוחה ביום השביעי, בתחילת פרק ב׳.
כדאי לעצור במילה ״רקיע״. במסגרת הקריאה שאני מציג בפרק, אין מדובר בחלל החיצון במובנו המדעי, אלא במרכיב של תמונת עולם עתיקה המפריד בין מים עליונים לתחתונים.
״קוסמולוגיה״ היא תפיסה של מבנה העולם או היקום. כדי להבין קוסמולוגיה עתיקה, צריך לברר מה יכלו מחבריה לדעת ולדמיין, ולא להכניס להם לראש גלקסיות וטלסקופים.
גם סדר הבריאה ראוי לתשומת לב. צמחייה מופיעה לפני המאורות. השמש והירח מקבלים תפקידים הקשורים להארה, לימים ולמועדים. הכוכבים מופיעים בתוספת קצרה. זה עולם המסופר מתוך נקודת המבט של האדם המביט למעלה, לא מתוך היכרות עם מבנה היקום.
ואז מופיעים ״התנינים הגדולים״. על רקע המסורות האזוריות, אני קורא את האזכור הזה גם כהצהרה: היצורים המאיימים אינם יריבים עצמאיים שעל האל להתגבר עליהם. בסיפור הזה גם הם נבראים. חומר תרבותי מוכר מקבל תפקיד חדש בתוך תפיסה אחרת של סמכות אלוהית.
בראשית ב׳: האדם צריך לעבוד, והבדידות דורשת פתרון
הסיפור השני, המתחיל בבראשית ב׳, ד׳, מציג זירה אחרת. במקום ההתארגנות הקוסמית של הסיפור הראשון, המוקד עובר לאדמה, להיעדר גשם, לעבודת האדם ולגן שניטע בעדן. האדם נוצר מעפר, מקבל נשמת חיים ומונח בגן כדי לעבוד ולשמור עליו.
שימו לב: גן בעדן. בתוך הסיפור זהו מקום עלילתי, עם עצים, מים ועבודה. אין כאן תיאור של יעד לנשמות לאחר המוות. אין הצדקה להניח אוטומטית שכל משמעות מאוחרת של הביטוי ״גן עדן״ כבר נמצאת בטקסט הזה.
גם הופעת האישה שונה. בסיפור הראשון האנושות מתוארת כזכר ונקבה בבריאתה. בסיפור השני האדם נמצא לבדו. האל קובע שהבדידות אינה טובה, בעלי החיים מובאים אל האדם, ולבסוף נוצרת האישה. בקריאה שאני מציג בפרק, זה סיפור שבו צורך מתגלה ונענֶה במהלך העלילה.
לא מדובר רק בשאלה מי נברא לפני מי. בסיפור הראשון האדם מקבל שלטון, ברכת פריון ומשימה למלא את הארץ. בסיפור השני הוא עובד בגן ונזקק ל**״עזר כנגדו״**, כלומר לשותפות מתאימה הניצבת מולו. אדם כשליט ואדם כעובד הם שני דגשים שונים מאוד. ערבובם לסיפור אחד מטשטש את מה שכל אחד מהטקסטים אומר.
״בצלם אלוהים״: מה אנחנו קוראים לתוך המילים?
הביטוי ״בצלם אלוהים״ נושא כיום משמעויות מוסריות חשובות עבור אנשים רבים. אבל השאלה ההיסטורית היא מה הייתה משמעותו בעולם שבו נכתב. בפרק אני טוען שיש לקחת ברצינות את ההיבט הצורני של ״צלם״ ו״דמות״, במקום להניח מראש שמדובר רק בתכונה רוחנית מופשטת.
לשם כך אני מפנה גם לבראשית ה׳, שבו מתואר הדמיון בין אדם לשת באותם ביטויים, ולתיאורים מקראיים נוספים של אל בעל מאפיינים גופניים. בשמות כ״ד מתוארים אנשים הרואים את אלוהי ישראל, כולל התייחסות למה שנמצא תחת רגליו. בשמות ל״ג מופיע תיאור של ראיית אחוריו.
**״אנתרופומורפיזם״**, או האנשה, הוא ייחוס צורה או תכונות אנושיות לישות שאינה אדם. אפשר להתווכח כיצד להבין כל תיאור. אבל עצם הוויכוח חשוב: האמונה באל שאין לו גוף אינה סיבה למחוק את ההיסטוריה של תפיסות אחרות.
הפרק מזכיר גם את החיבור ״שיעור קומה״ ואת התנגדותו של רבי משה תקו לתפיסות פילוסופיות מופשטות של האל. המחלוקות האלה מזכירות לנו שיהדות היא היסטוריה של רעיונות מתפתחים ומתנגשים. מה שנשמע היום למישהי או למישהו כמו האמונה היחידה האפשרית לא התקבל תמיד כך.
מהבריאה אל שרשרת הפיקוד
כאן נכנס לתמונה ״אנומה אליש״, מיתוס הבריאה הבבלי ששמו פירושו בקירוב ״כאשר ממעל״. בפרק אני מצביע על מוטיבים המאפשרים להשוות בינו לבין בראשית, ובהם מים קדמוניים, ארגון העולם ותפקיד המאורות. ההשוואה אינה מחייבת שכל פרט זהה. היא מחייבת להפסיק להתייחס למקרא כאילו נכתב ללא סביבה תרבותית.
אבל יש עוד שאלה: למי מועיל הסיפור? סיפורי ראשית יכולים לבסס היררכיה, כלומר מדרג של סמכות ושליטה. כשאל מסוים עומד בראש, נציגיו ושליטיו יכולים להציג את הסדר הקיים כביטוי לרצונו. כך סיפור על ראשית העולם נעשה גם סיפור על זכותם של אנשים לשלוט בהווה.
בהקשר הזה אני חוזר לפירוש רש״י לפסוק הראשון בתורה, הקושר את פתיחת התורה בבריאה להצדקת נתינת הארץ לישראל. חשוב להבחין: זהו פירוש מאוחר, לא עדות ישירה לכוונת מחברי בראשית. ובכל זאת, הוא מדגים היטב כיצד סיפור בריאה יכול לשמש טיעון לבעלות ולסמכות. ברגע שאומרים שהאל העניק משהו, השאלה מי רשאי לערער על ההענקה נעשית פוליטית מאוד.
לקרוא את המקרא בלי להעלים את ההבדלים
**״ביקורת המקרא״** היא חקירה של הטקסטים, מקורותיהם, עריכתם והקשריהם ההיסטוריים. ״תורת המקורות״ היא גישה המסבירה את התהוות התורה באמצעות שילוב מסורות ומקורות שונים. בפרק אני משתמש בריבוי המקורות כדי להסביר את הפערים בין סיפורי הבריאה. פרטי התהליך ותיארוכו הם נושאים למחקר ולמחלוקת, אבל ההבדלים בטקסט עומדים לעיון של כולנו.
לעומת זאת, ״הרמוניזציה״ היא ניסיון ליישב סיפורים שונים לכדי תיאור אחיד. ״אפולוגטיקה״ היא הגנה על אמונה או מסורת באמצעות טיעונים ופרשנות. כשאני מבקר מהלכים כאלה בפרק, השאלה היא האם הפרשנות מסייעת להבין את הטקסט, או מאלצת אותו לומר את מה שכבר החלטנו מראש.
אפשר לאהוב ספר עתיק בלי לטעון שכל פרט בו התרחש. אפשר למצוא בסיפור עניין, יופי ומשמעות בלי להעניק לו חסינות מבדיקה. מבחינתי, כבוד לטקסט מתחיל בנכונות לקרוא גם את המשפטים שאינם נוחים לנו.
צפו בפרק 144, ״פרשת בראשית, חלק א׳״, דרך רשימת פרקי פרשת השבוע בערוץ שלנו. עקבו אחרי הפסוקים במהלך הצפייה, וכתבו בתגובות: איזה הבדל בין שני הסיפורים הפתיע אתכן ואתכם במיוחד? הירשמו לערוץ, שתפו את הפרק עם חברות וחברים שאוהבים שאלות טובות, והמשיכו לחלק ב׳. שם נבחן היבטים נוספים של סיפורי בראשית ואת התוצאות של האמונות שנבנו סביבם.
קישורים ומקורות שנדונו בפרק
רש״י לבראשית א׳, א׳: פתיחת התורה והטיעון על נתינת הארץ.
פרקי ד״ר שחר ענבר ברשת עושים היסטוריה, ובהם פרקי ״עושים תנ״ך״ על שני סיפורי הבריאה, כהמלצה להעמקה המוזכרת בפרק.
רשימת פרקי פרשת השבוע ביוטיוב: לצפייה בפרק ולהמשך לחלק ב׳.
אתר על אמונות ותוצאותיהן: לתכנים נוספים. בפרק מוזכרים גם פרק 112 בנושא עליית האל יהוה וביטול הפלורליזם הדתי, ופרק 17 עם ירון ידען.
תגובות